חיים באר - טיול עם "נוצות" ו"חבלים"

בטיול בעקבות ספריו האוטוביוגרפיים של חיים באר, "נוצות" ו"חבלים", עוברים מבית הספר בו למד עד לביתו בשכונת גאולה. אמא רציונליסטית שהאמינה לנבואת מקובל, סבתא פנטזיונרית המספרת סיפורי אמת, ואבא שאינו מאמין באלהים, אך שומר מצוות ומקים בית כנסת מיוחד במינו. נספר על אלה ועל השפעתם על נער רגיש ומוכשר שיהיה לסופר.          

חזרה לעמוד הקודם

חיים באר (רכלבסקי), בעל פרסי ספרות רבים כמו פרס ראש-הממשלה ליצירה (פעמיים), פרס ביאליק, פרס עגנון ופרס אקו"ם. לבד מהיותו סופר היה שנים רבות עורך, וכיום מרצה באוניברסיטת בן-גוריון. חיים באר נולד בירושלים ב-1945, למד בבית ספר "מעלה" ושרת ברבנות הצבאית. בספריו: "נוצות", "חבלים" ואף בספר השירים שכתב בצעירותו: "שעשועים יום-יום" שזורים פרטים אוטוביוגרפיים רבים הנותנים תמונה של ירושלים בשנות החמישים עד השבעים, ובשפתו העשירה הרמזים לפסוקים המעידים על ידע מעמיק במקורות היהודיים.
הספרות מתחילה בגיאוגרפיה, שכן, כל עלילה מתרחשת במקום כלשהו. הסופר חיים באר אומר על אהבת סיורים ספרותיים, באופן הציורי המאפיין אותו, שמעניין לראות מתוך איזו ביצה בקע "האפרוח הספרותי".
במשך שנים רבות היה זה חיים באר, שהוביל את שוחרי "הצליינות הספרותית בירושלים" אל מחוזותיהם של עגנון, ברנר ואחרים.סיורים בעקבות סופרים וספרים הפכו יותר ויותר פופולארים ומתקיימים במסגרות רבות, ומי אם לא הסופר חיים באר, מראשוני המטיילים בעקבות סופרים וספרים, ראוי שיטיילו בעקבותיו ובעקבות ספריו הנפלאים.

בסיור זה נלך מבית הספר בו למד הסופר לביתו ונעבור באתרים ירושלמיים מוכרים:
בית ספר "מעלה" הוא היום בניין מוזנח, שעקבות יופיו עדיין ניכרים בו. היה זה ביתו של ערבי עשיר, סוחר טבק ממשפחת חסבון. הוא עזב את העיר בזמן המאורעות, ובמקום שוכן בית הספר הדתי היוקרתי ביותר בשנים הראשונות למדינה – בית ספר דתי של זרם המזרחי, בו למדו בנים ובנות. ב"מעלה" היה שבט צופים דתיים – "משואות", בו רקדו בנים ובנות יחדיו, ובכל זאת שמרו מצוות. מבוגרי בית הספר נזכיר את פרופ' אביעזר רביצקי, הארכיטקט דויד קסוטו ויסכה – בתו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ. היה זה בית ספר מצויין כל-כך, עד כי גם ילדים מבתים חילוניים נשלחו אליו.
חיים באר, גר במרחק גדול מהמקום, אך אימו לא היססה לשלוח את הילד, החל מכיתה א למרחק כזה, כדי שיזכה בחינוך אופטימאלי ב"בית ספר מעולה... שבו למדו ילדיהם של מורים ופקידים ולא ילדי רחוב". גם גיבורי ספריו "לומדים" ב"מעלה". רבים הם סיפורי ילדותו הקשורים למקום.
חיים לא אהב את בית הספר. לא פעם סיפר על עצמו, שהיה מגיע לשם כמו "פקיד של ההסתדרות" בשעה עשר, ובשעה שתים-עשרה הייתה המורה לצרפתית כבר "משחררת" אותו מהשיעור. בשעות שלא ביקר בבית ספר שוטט ברחובות ירושלים, למד אותה והכיר כל אבן ופינה. נלך למקומות אלה ונזכיר גם אירועים הקשורים לחייו.
בניין סנסור הוא הבניין הראשון בירושלים, שנבנה בשנות השלושים כבית משרדים, זה בנין משולש וגדול בתחילת רחוב בן-יהודה. גם הוא, כבית חסבון, נבנה על ידי ערבי עשיר, סוחר סיגריות. בבניין יש עשרות משרדים וקל בו מאד ללכת לאיבוד. ב"חבלים" מסופר איך מידי שנה הלך אבא של חיים עם בנו למשרדו של עו"ד ד"ר אמדור, ששכן באחד המשרדים בבניין סנסור, כדי לשלם את שכר הדירה השנתי וכיצד תעו בבניין בכל פעם מחדש. בבניין זה הייתה חנות בה נמכרו ספרים רוסיים. בפתחה של חנות זו מתוודע גיבור "נוצות" לגובה של בית היתומים – מרדכי לדר. הלה מספר לו על פופר לינקיאוס, דמות חשובה ביותר, אך לא מפורסמת, מוינה של המאה ה-19, שהכין תכנית להצלת העולם מרעב עתידי. לדר מעריצו, ו"מגייס" את הילד ל"צבא התזונה" שהוא מקים בעקבות נבואתו של לינקיאוס. בבניין זה היה בעבר "קפה וינה", שם סיפר לדר לילד על מהלכיהם העתידיים.
הקימרייה ונבי עוקשה. באופן בלתי צפוי לחלוטין, מתגלים לעינינו בגן הציבורי שלצד מבנה בית ההסתדרות, בלב ירושלים החדשה, שרבים מתושבי הסביבה הם אנשים דתיים, מינרט של מסגד ומבנה קבר מוסלמי. לפי המסורת קבורים בו ארבעה בני משפחת קימר, שלחמו במלחמות סלאח א-דין לכיבוש הארץ מידי הצלבנים, ומצאו פה את מותם.
חיים באר מספר במאמרו "עיר לא מושגת" (ב"מנחה לירושלים", אריאל, ירושלים, 1995), על אחד המיתוסים הירושלמיים: פה "פתחא דקרתא" – שער העיר בו ישב משיח בן-יוסף, שיכשיר את הקרקע לבואו העתידי של משיח בן דויד. בני משפחת ריבלין נהגו בעבר לשאת תפילות במקום זה, כדי להסיר צרות מעם ישראל.
בית קמארה בשכונת רוחמה, שכונה קטנה ולא מטויילת כמעט, הממוקמת צפונית-מזרחית למחנה יהודה. השכונה הוקמה ב-1921 ושמה לקוח מהפסוק בספר הושע: "וריחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה". בפינת הרחובות ילין ופרס עומד בית יפה, שצבע אבניו אדמדם, אותו בנה אדון קמארה. בעל הבית הניח על הקיר, מול שער הכניסה, ריבוע שחור – זכר לחורבן בית המקדש. מתחתיו כתוב שיר באותיות מרובעות ושחורות, שחיבר חברו ושכנו, הרב יצחק ניסים: "מקדש אור חמדתי זכור זכרתיהו, ועל ראש שמחתי בין עיני שמתיהו ומכתלי ביתי ניכר כי שיחרתיהו". שנים רבות כתובה הייתה מתחת לשיר המילה "קיטש". חיים באר מספר במאמרו "עיר לא מושגת" (ב"מנחה לירושלים", אריאל, ירושלים, 1995), שחשב שאלמוני כתב זאת כחוות דעת על השיר, עד שנתקל בידיעה ב"דואר היום" מיולי 1929. בידיעה סופר, שלצבע ירושלמי אירע אסון בביתו – אשתו, שנסתה להציל את ביתה הקטנה משרפה, נכוותה קשות, ונפטרה ביסורים רבים. שם אישתו של הצבע הירושלמי היה רבקה קיטש. אישור לכך שאכן היה צבע ירושלמי בשם קיטש ניתן לי גם על ידי שי פרקש, חוקר ציורי קיר וצייריהם. בית קמארה כנראה הלהיב את דמיונו של הסופר, ולכן שיכן את מרדכי לדר מספרו "נוצות", בקומה השנייה של בית זה.